סברס

הפרי הכי ישראלי שאני מכירה. אצלי תמיד הוא מתחבר לקיץ, שמש קופחת, חם, מסנוור, ימי שישי, בדרך לסבתא גמילה בבאר יעקוב בתחבורה ציבורית- אוטובוס או מונית.

יורדים בצומת שער ירושלים ובתחנה לבאר יעקוב, הם שם, ילדים רזים שזופים עם גופיות, תמיד בזוג, אחד גדול השני קטן ממנו, אחד יושב שלרגליו דלי מלא בסברס וארגז הפוך. הדרך שבה הוא מג׳נגל עם הסברס ביד אחת ועם הסכין בשנייה מהפנטת.

מאחוריהם הצמח עצמו שם גדל לו פרא בצידי הצומת ומלא בפרי הצהוב- כתום , מלא קוצים, חלקם נראים וחלקם קטנטנים ושקופים .

כדי לקטוף אותו היו להם מקלות מאולתרים שבקצה חיברו להם פחית שימורים ריקה ללא מכסה.

לפעמים קנינו מהם ולפעמים כשלא היה זמן ורצנו לאוטובוס הבא, ידענו כשנגיע לסבתא הפרי המתוק הזה יחכה לנו.

אני זוכרת את ג׳ינה וטלי, בנות הדודה שלי מספרות לי איך הן יצאו לקטוף והידיים שלהן מלאות קוצים.

הבנתי שזה חלק מהחוויה, אבל ת׳אמת לא ממש קנאתי בהן, כשאמא שלהן הגישה להן פינצטה.

גם הפרי עצמו מלא בגרעינים, ככה שבשבילי החוויה לא היתה כזו מדהימה.

גאולה אמרה לי שהפירות שהיא הכי אוהבת בעולם זה סברס וגויאבה.

היום, בא לכם סברס, יש בסופר, מקולף, עטוף, נקי מקוצים.

אם אני לא טועה לפני כמה שנים גם הינדסו אחד נטול קוצים, כמו אבטיח בלי גרעינים.

כמו אפרסמון בלי גלעינים, הכי מהונדס ונוח.

לי יש הרגשה שזה פוגע בטעם וזה כבר לא אותו דבר כמו של פעם....

ואולי זה סתם אצלי בראש.