האטליז

בירושלים של ילדותי המוקדמת , אמא הקפידה לקנות את המצרכים הדרושים ישירות מבעלי מקצוע המתמחים במרכולתם, בשר נקנה באטליז , שנמצא באותו רחוב שבו ישבה המרפאה של רופאת הילדים שלנו ( דוקטור יעקוב ).

הלכנו ברגל, ירדנו מרחוב פינס לכיוון דוד ילין, ממול המכולת של יצחק, אם פונים שמאלה מגיעים לבית המרקחת של אביבה( כן, גרנות ).

אם פונים ימינה וממשיכים מעבר לעיקול, עולים שלוש מדרגות ונכנסים לאטליז של האקר, הם היו חרדים, עם סינרים שהיו פעם לבנים, בינינו הפריד מקרר גדול עם ויטרינה, על התקרה מאוורר גדול ממתכת בצבע לבן, אני זוכרת בוהה בו מלא זמן,

סבתא ציפורה הכירה לאמא שלי את הקצב הזה.

הם היו איטיים, לקח להם מלא זמן לטפל בכל לקוח, כשסבתא ציפורה היתה מגיעה אליהם מרחוב שטראוס ואח״כ מהטייסים תמיד זה לקח לה שעתיים, אבל היה שווה כי היה להם את הבשר הכי טוב בירושלים.

אני חושבת שזה הרחוב שהכי הרבה הלכתי בו ברגל, הלוך ושוב בילדותי, זו גם היתה הדרך לקו 15, התחנה היתה מול קולנוע אדיסון הישן.

ישבתי שם בתחנה כשעוד היתה בנויה ספסל עשוי שתי קורות עץ ירוקות תחומים בעמודי מתכת מתקלפים, מאחורי מלא פשקווילים בשחור לבן על הקיר, לא פעם נתקלתי באיש שמדביק אותם- היה מגיע עם דלי ומי דבק, מברשת גדולה, הגיליונות מגולגלים לו מתחת לבית השחי ומהר הוא עובד כאילו מישהו מאיץ בו קצת כמו הארנב של אליס, רק יותר שחור מלבן.

תמיד ידעתי איזה סרט יש בקולנוע ממול, סה״כ כביש צר הפריד בינו לבין התחנה, אני אפילו זוכרת ששיפצו אותו, עקבתי אחרי כל השלבים ושמחתי על השימור.

לימים הוא נהרס, עד היום עצוב לי על זה, איך הורסים את הקולנוע הראשון בירושלים שהיה בו מזגן? היום יש שם ישיבה של סאטמר.

רחובות ילדותי, שפעם , ממש מזמן עוד היו סובלניים לחילונים שהסתובבו שם והיום הם כבר לא שם.

דווקא אהבתי את התמהיל הזה, חיינו כולנו בשלום יחד, חבל שזה השתנה, השכונה התחרדה וכאילו הזמן עמד בה מלכת