כביסה

בילדותי המוקדמת גרנו בבניין גבוה בירושלים, בשכונה מעורבת, דתיים וחילונים, שלימים הפכה לדתית חרדית.

גרנו בקומה הרביעית בדירה גדולה ומרווחת שעד היום אני זוכרת בה כל פרט ופרט.

זה היה קצת כמו בדירה להשכיר של לאה גולדברג, בקומה הראשונה גרה מרים , אישה גדולה עם ארבעה ילדים, כולם גדולים ממני ומכולם פחדתי חוץ ממרג׳ין הבת.

בקומה חמישית לא גרה חתולה כושית, גרה משפחה דתית שמאוד אהבתי להתארח אצלם לארוחת ערב ולקבל כריך עם גבינה לבנה וזיתים ירוקים.

בקומה שביעית אסתר כהן , חברה טובה של אמא שלי ( עד היום ), לבעלה יצחק היה דוכן עיתונים, מגזינים ותשבצים במרכז העיר, אחותי ואני שיחקנו עם הבת שלהם אוסי , נסענו יחד לבית ספר, היא למדה בדתי ואנחנו בחילוני.

לאף אחד מהדיירים לא היה מסתור כביסה, מכבסים, מניחים בגיגית, עולים במעלית לקומה אחרונה, עולים עוד גרם מדרגות אחד, פותחים דלת עץ חורקת ואז מתגלה לכם גג ענק, היתה לו רצפת זפת שבקיץ היתה מתחממת ועליה היו בועות שאהבתי לפוצץ.

החבלים היו מתוחים על שני חמורי מתכת גדולים , כל אחת ידעה איזו כביסה שלה, אף אחד לא התבלבל, או שהיה מקום או שלא. לעיתים

היתה שם רוח חזקה למעלה על הגג, אם היו תולים סדינים גדולים, אהבתי להקשיב לצליל ניעורם כמו ניגון קצבי, כמו גל בים שעומד להתנפץ.

גם אצל חברה שלי הדס תלו כביסה על הגג, פעם שהתארחתי אצלה, אמא שלה אסתי עלתה לגג עם גיגית ושתינו בעקבותיה.

בזמן שאסתי תלתה כביסה החלטנו לשחק מחבואים, תורי היה לעמוד, זוכרת שלקח לי זמן למצוא אותה, זו היתה ההתחבאות הכי גאונית בעולם, מתחת לסינר של אמא שלה, כשהיא יצאה משם התגלגלנו מצחוק, איזו ילדות, איזה חוויות שוות ומתוקות.

יש מישהו שעוד תולה כביסה על הגג?

ככה שהכביסה פוגשת שמש ישירה ורוח חופשית בלי מסתור ובלי מחסומים?