מכולת

כשגרנו ברחוב פינס 2 ליד כיכר הדוידקה בירושלים,

המרחק למכולת היה כרוך בלחצות שני כבישים עם מעברי חצייה, אז הרשו לי מדי פעם לרדת למטה, לבד, עם רשימה קצרה ולרשום כמה מצרכים.

זה נתן לי להרגיש גדולה, אחראית, שסומכים עלי.

מה שפחות אהבתי או הכי לא אהבתי זה להביא ביצים- סיוט!

פעם הביצים הגיעו בבודדת, רק ליצחק היה קרטון גדול ואת הביצים שם בשקית או בכלי שאתה הבאת מהבית.

אמא שלי שלחה אותי עם קערה.

כן, קערה ריקה מפלסטיק שהייתי הולכת איתה עד למכולת, יצחק ממלא אותה, רושם ואז אני צריכה בשיא הזהירות לעלות איתה הביתה.

זה נשמע פשוט אבל בפועל, בקושי נשמתי.

הייתי צריכה להתרכז, גם בכביש וגם בקערה- סיוט!!! כבר אמרתי?

כשהגעתי לכניסה של הביניין הייתי צריכה לבחור, במעלית או במדרגות.

אם המעלית היתה תפוסה או שפחדתי לעלות לבד והחלטתי לעלות ברגל, אני זוכרת כל צעד על המדרגות עד לדלת הכניסה שלנו שהיתה עשויה מעץ מפוספס.

כשהגעתי אמא הסתכלה על הקערה וספרה את הביצים, בדקה אם כולן הגיעו שלמות, לא תמיד,

לפעמים נסדקה אחת, לפעמים נשברה ואני הרגשתי כמו במבחן שמקבלים עליו ציון.

הכי כיף היה לקנות מצרכים לעוגת שוקולד, כזו של יום הולדת , כי תמיד ברשימה יהיה רשום :״ עדשים ״ ולא אלו של המרק או האורז אלא אלו של עלית עם השקית המרשרשת, להגיע הביתה להביט על השקית ודרך החלון השקוף לראות כמה קיבלנו מכל צבע. הן היו צובעות את הלשון והשפתיים- הכי אהבתי את העדשה הכחולה, כי היא הכי צובעת ומלכלכת. כזו שמשאירה רושם.

עד לפני כמה שנים המכולת שלנו עוד היתה שם בשכונת ילדותי. זו שכונה חרדית בירושלים ואיכשהו בשכונה הזו הדברים נשארים כמו שהשארת אותם, לא מתקדמים, לא מתפתחים, לא עוברים שיפוצים, יש בזה איזה קסם, כמו קפסולת זמן כזו שלא משתנה ונשארת בדיוק איך שעזבת אותה לפני כמה עשורים.

יש לכם זכרונות מכולת?

כזו שפקדתם מדי יום, כזו שהיתה בה אווירה של חצי לחם ומרגרינה שהחנווני מוציא מהמקרר שנמצא למרגלותיו ורק הוא אחראי על החלוקה.

הוא מכיר אותך באופן אישי ורושם הכל אצלו במחברת, את העט הוא שומר מאחורי האוזן ויש לו חלוק אפור.

הדפים במחברת הפכו גמישים מחריטות העט- רישום ומחיקה, רישום ומחיקה.... ולעיתים מרוב שהפכו דקים נקרעו מעט תחת כובד העט שלחצה.