קולנוע

פעם אולם קולנוע היה ענק,

זה לא נאמר כזכרון של ילדה קטנה שהחלל היה עצום לעומתה, זה באמת היה ככה.

היה קולנוע אחד אזורי והספייס שלו היה עצום והכיל מלא כסאות עץ מתקפלים, שורות שורות ואפילו במה היתה( כנראה למטרות אחרות, לא ברור ).

עם השנים שבתי הקולנוע נבנו מחדש בקניונים או במתחמים נפרדים, האולמות חולקו וקטנו.

זה נכון שעכשיו יש כסאות יותר נוחים, מרופדים, עם מגרעת לכוס של השתייה ומקום לפופקורן אבל הגודל השתנה ועכשיו הכל יותר אינטימי, אישי.

אמא שלי מספרת שהם עלו לארץ וגרו בצריף , סבתא שלי הקפידה על העיניין התרבותי , בבית לא היה חשמל ולכן סגרה דיל עם בעל הקולנוע שכל המשפחה, שש נפשות בלי עין הרע, תצפה בסרט בלירה אחת. הם הלכו יום כן יום לא.

את כל הסרטים הם ראו: אינדיאנים, קאובואים, סרטים הודיים ישנים- כל מה שבא ברוך הבא.

דודתי מספרת שלרוב הילדים נרדמו בקולנוע.

זכורה פעם אחת שסבתא גמילה חזרה עם כל הילדים הביתה ואז הם הבינו שיצחק לא נמצא איתם, הוא נשאר לישון בקולנוע, הכל כבר היה סגור ונעול.

הם רצו לבית של סטודניק, לילה, הוא ישן, העירו אותו והסבירו לו שהם שכחו את יצחק בקולנוע.

לגאולה הילדה היה חלום, פעם ביומיים היא נאלצה ללכת לקולנוע אם רצתה או לא- כולם הולכים!

היא חלמה שיום אחד הסרט יבוא אליה,שהיא תשב בבית ותצפה בסרט והנה היום כל מי שבא לבקר אותה זוכה לשבת אצלה בסלון ומולו מסך ענק של טלויזיה הכי גדולה שאפשר כי היי חלומות מתגשמים אם רק רוצים 😀